<h1>תקון סופרים לרשב"ש — השער העשרים וארבע</h1>
<h2>דף מג.</h2>
והמין השלישי הנוגעים בעדותם. כל עדות שיש הנאה לעד בה פסול, ואם נסתלק ממנה כשר. בפרק כיצד העדים נעשים זוממים [מכות ז' ע"א] אמרינן אלעא וטוביה קריבי דערבא הוו סבר רב פפא למימר גבי מלוה ולוה רחיקי נינהו אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע אי ליתיה ללוה בתר ערבא אזיל. ובפרק חזקת [ב"ב מ"ג ע"א] תניא בני העיר שנגנב ספר תורה שלהן אין דנין בדייני אותה העיר ואין מביאין ראיה מאנשי אותה העיר אמאי לסלקו נפשייהו בי תרי מנייהו ולדונו שאני ספר תורה דלשמיעה קאי ולא מצו מסלקי נפשייהו משמע דמדי דמצו מסלקי נפשיהו מסלקי. וכן פסק הריא"ף ז"ל והרמב"ם ז"ל בפרק ט"ו מהלכות עדות [ה"א], וכן מוכח נמי התם דכל שהוא שותף בה ומסתלק ממנה בקנין ומקבל עליו אחריות דאתיא מחמתיה כשר, וכבר כתבתי למעלה בשער האחריות [שער י"ח] היכי דמי אחריות דמחמתיה. והדינים בזה ארוכים להראות כל הצדדים שהוא נוגע בהן בעדות ואין זה מקומם ובמה שכתבתי (ל)פתוח הפתח לרוצה לעיין באותן דינין די, וכלם מבוארים בפרק חזקת ובדברי המחברים והחכם הבקי בדינין יעיין באותן הלכות במקומם וישמע חכם ויוסף לקח. אמ"ה הרא"ש ז"ל בתשובה שאם המורשה בא בשכירות קרובו פסולים לעדות הבא בהרשאתו ואם בחנם כשרים ואם בא בתחלה בשכירות וראה שיפסיד יסלק עצמו. והרשב"א ז"ל כתב גם כן מהרצב"ש ז"ל.
<h2>דף קכח.</h2>
והמין השני פסולי קורבא. תנן בפרק זה בורר [סנהדרין כ"ז ע"ב] ואלו הן הקרובים אחיו ואחי אביו ואחי אמו ובעל אחותו ובעל אחות אביו ובעל אחות אמו ובעל אמו וחמיו וגיסו הן ובניהן וחמיהן וחורגו (לבדו) [לבדן] אמר רבי יוסי זו משנת רבי עקיבא אבל משנה ראשונה דודו ובן דודו וכל הראוי ליורשו וכל הקרוב לו באותה שעה היה קרוב ונתרחק כשר רבי יהודה אומר אפילו מתה בתו ויש לו בנים הימנה הרי זה קרוב. והאוהב והשונא אוהב זה שושבינו שונא כל שלא דבר עמו שלשת ימים באיבה אמרו לו לא נחשדו ישראל על כך. ובברייתא [כ"ח ע"ב] אמר רבי יוסי גיסו לבדו והוא הדין לחורגו, ובגמרא [כ"ח ע"א] מוכח דפסול הקרובים בין להעיד זה על זה בין להעיד לאחרים הוא דאמרינן אשכחן בנים להדדי בנים לעלמא מנא לן וקאמר לכתוב קרא בן על אבות אי נמי הם על אבות מאי על בנים דאפילו בנים לעלמא, ופירש רש"י ז"ל שני קרובים פסולים להעיד לאחרים מן השוק, וכן (כתב) [פסק] הרשב"א ז"ל בתשובותיו [מיוחסות סימן קי"א, קי"ב], ובגמרא מוכח[י] פסול דקורבא מלא יומתו אבות על בנים בעדות בנים ומוכח[י] נמי פסולי (בקרובי) [דקרובי] האם מדכתיב אבות ולא כתב אב. והרמב"ם ז"ל כתב בפרק י"ג מהלכות עדות [ה"א] שפסולי קורבת האם או הבעל באשתו הוי מדרבנן משום דמדרש חכמים הוא, ואבי זקני הרמב"ן ז"ל השיג עליו הרבה בשורש הזה [שורש השני] בספר המצות שלו, וגם הרשב"א ז"ל בתשובותיו [ח"א סימן אלף קפ"ה], והנכון הוא שהם פסולים מן התורה שאם באת לומר כן אף בקרובי האב פשטיה דקרא אינו אלא שלא יומתו הבנים בעון האב והאב בעון הבן כדכתיב [דהי"ב כ"ה] ואת בניהם לא המית ככתוב לא יומתו אבות על בנים. וכן היא הסכמת רבינו האיי גאון ז"ל. וכלן פסולין בין לזכות בין לחובה בין בדיני נפשות בין בדיני ממונות, וכדמוכח בגמרא מדרשא דקראי. ואמרינן נמי התם [כ"ח ע"ב] דבסורא אמרי בעל כאשתו ובפומבדיתא אמרי אשה כבעלה ואמר רב הונא אמר רב נחמן מנין שהאשה כבעלה דכתיב ערות אחי אביך לא תגלה וגו' דודתך היא והלא אשת דודו היא אלא מכאן שהאשה כבעלה וקאמרי בגמרא אחי חמותי לא יעיד לי בן אחי חמותי לא יעיד לי בן אחות חמי לא יעיד לי וכן אחי חמיו ובן אחי חמיו ובן אחות חמיו, וכבר כתבתי שכל שלא יעיד לו הוא הדין שלא יעיד עמו ולא יעיד עליו, וכן היא בתוספתא [פ"ה ה"ג] אין מעידין זה לזה ולא זה על זה ולא זה עם זה. ופירוש זה לזה לזכות וזה על זה לחובה זה עם זה להעיד לאחרים. גרסינן בפרק יש נוחלין [ב"ב קכ"ח ע"א] שלח ליה רב אבא לרב יוסף בר חמא הלכתא שלישי בשני כשר רבא אמר אף בראשון. וכן פסק הריא"ף ז"ל, והרמב"ם ז"ל בפרק (ג') [י"ג ה"ד] מהלכות עדות, ובעל העטור ז"ל, והרשב"ם ז"ל. אבל ר"ת ז"ל בפרק יש נוחלין ובעל הלכות גדולות [ריש הלכ' עדות] פוסלין שלישי בראשון אלא שבעל הלכות אומר שהוא פסול מדרבנן, ור"ת פוסל[ו] אף מן התורה. ודעת הרמב"ן ז"ל נראית שהיא כריא"ף ז"ל, וכן דעת הרשב"א ז"ל בתשובותיו [מיוחסות סימן קי"א], וכן כתב בחקות הדיינין [סימן כ"ה], ואף המפרשים ז"ל בפרק יש נוחלין לא נתחוורו להם דברי רבינו חננאל ז"ל. ובסמ"ג [לאוין רט"ו] סומך דברי ר"ת ז"ל מהירושלמי [סנהדרין פ"ג ה"ו] וכתב שאין להקל בדבר. מר בר רב אשי אכשר באבא דאבא ולית הלכתא כמר בר רב אשי [ב"ב קכ"ח ע"א]. פירוש קסבר מר בר רב אשי דאבא דאבא שלישי בראשון הוא ומשום הכי קא מכשר ביה ולית הלכתא כותיה דאב ובנו ראשון בראשון הוא כמו אח ואחיו שהוא ראשון בראשון והוה ליה אבא דאבא שני בראשון ואבא דאבא הוא יצחק לראובן שיצחק עם יעקב הוא ראשון בראשון ועם ראובן בן יעקב ראשון בשני. אבל באבוה דאבא דאבא דהיינו אברהם עם ראובן כשר לדעת הגאונים ז"ל, והרמב"ן ז"ל הוכיח כן בחדושיו מדקדוק סוגיית הגמרא. וכן כתב הרמב"ם ז"ל (בפרק ג') [פי"ג ה"ה] מהלכות עדות. אבל (הרשב"א) הרשב"ם ז"ל פוסל האב עם בן בנו עד סוף כל הדורות משום דאב כרעא דאבוה, וכן דעת בעל עמודי גולה [מצוה רט"ו]. ובספר החושן [סימן ל"ג] הביא שתי הדעות (שלישי) [בשלישי] בראשון ובאבוה דאבא דאבא ולא הכריע בשתיהן. וכן בספר חקות הדיינין לא הכריע בזו כלום ואחר שהסכמת הגאונים והריא"ף והרמב"ם והרמב"ן זצ"ל להכשיר ראוי לסמוך עליהם.
והדרך לידע אי זהו ראשון ואי זהו שני האחין זה לזה ראשון וכן מוכ(י)ח בירושלמי ובניהם שני ובני בניהם שלישי. והאב עם בנו ראשון ועם בן בנו ראשון בשני ועם בן בן בנו ראשון בשלישי (ובדרך) [וכדרך] שאנו מונין בזכרים אנו מונין בנקבות. והבעל (באשתו) [כאשתו] אם ראשונה ראשון ואם שניה שני. ואם הם תרי הבעל באשתו כל ששתי הנשים שניות כשרים. וזה מוסכם מהכל זולתי מהריא"ף ז"ל כפי נסחאותיו הנמצאות בקצת הלכותיו, ואף על פי שלא (כתבן) [כתב זה] בתשובותיו [סימן קע"ד] דתרי הבעל כאשתו לא אמרינן. ואם הם בעלי שתי אחיות דהיינו גיס או שלקח זה האם וזה הבת דהיינו ראשון בראשון לכו"ע פסולין דחד הבעל (באשתו) [כאשתו] אמרינן. אלא שמקצת הגאונים ז"ל כתבו בפרק זה בורר דבעלי קרובות פסולין להעיד זה לזה אבל להעיד לאחרים כשרים מה שאין כן בשאר קרובים. ולא נתחוורה לי דעתם שהרי ההיא מתנתה דהוו חתימי עלה תרי גיסי ופסלה רב יוסף כדאיתא בפרק זה בורר [סנהדרין כ"ח ע"ב]. ואם האחד נשוי ראשונה והאחר השניה, בזה נחלקו אבות העולם. שהרבה מכשירים והרשב"א והרא"ש ז"ל מכללם. ולפי בעלי הדעת הזו כל בעלי שתי קרובות כשרים לעדות זולתי בעלי שתי אחיות ובעלי האם ובתה, והרבה פוסלים והרמב"ם ז"ל [עדות פי"ג ה"ז] מכללם והדברים בזה עתיקים. ודרכי הראיות והמשא והמתן אצל המתחילים מהבין עמוקים והכללים שכתבתי בזה מספיקים. ועל כן ראוי לישמר מזה וליזהר הרבה בעדות גטין וקדושין כדי שלא נצטרך להכניס ראשינו בין הררים גדולים ואם נפל דבר כזה בגטין וקדושין צריך להחמיר בו, ובדיני ממונות ראוי לעשות כפסק הרמב"ם ז"ל שעל פיו נהגו לדון בכל אלו הארצות. וארוס אינו מעיד לארוסתו אף על פי שאשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה ולא יורשה הכא משום אקרובי דעתא הוא ופסול. ובתשובה לריא"ף ז"ל [סימן כ"ט] דוקא לה אבל לקרוביה כשר, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ג מהלכות עדות [הי"ד]. ואחי האח מן האם כשרים לעדות כגון רחל שנשאת ליוסף וילדה ממנו ראובן והיה ליוסף בן מאשה אחרת והוא מנשה ומת יוסף ונשאית לשמעון וילדה ממנו יהודה הרי מנשה ויהודה מעידים זה לזה. ואבי חתן ואבי כלה אמר רב חסדא דכשרים לעדות. וקרוב ונתרחק אין הלכה כרבי יהודה וכשר הוא לעדות. ובפרק יש נוחלין [ב"ב קכ"ח ע"א] היה יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו פסול, היה יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו ומתה בתו כשר, זה הכלל כל שתחלתו וסופו בכשרות כשר. ובפרק מי שמת [ב"ב קנ"ט ע"א] היה יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו הוא אינו מעיד על כתב ידו אבל אחרים מעידים, וזה אף על פי שלא הוחזק כתב ידו קודם שנעשה חתנו, וכן מוכח התם וכן כתב הרמב"ם ז"ל [עדות פי"א ה"ה]. והאוהב והשונא כשרים כחכמים במתניתין [סנהדרין כ"ז ע"ב] שפסולי קורבא אינו אלא מגזרת מלך כדאמרינן בפרק מי בבתרא [שם] שהרי משה ואהרן פסולים זה עם זה. וגרים כשרים לעדות ואין ביניהם פסול קורבא, שני תאומים שנתגיירו כשרים זה על זה כדאיתא בפרק ב' ביבמות [כ"ב ע"א] ולא חיישינן לחרבה דעדות לבית דין מסורה. ובקיום שטרות מעיד קרוב על כתב ידי קרובו כדאיתא בפרק ב' דכתובות [כ"ח ע"א] משום דקיום שטרות דרבנן דמן התורה העדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותם בבית דין דמי כדאיתא התם ובפ"ק דגיטין [ג' ע"א]. וגם בפסולי קורבא כתב הרמב"ם ז"ל [עדות פי"ג ה"א] שכל שהם מצד האם הם מדרבנן. והרבה להשיב עליו אבי זקני הרמב"ן ז"ל בספר המצות שלו [שורש שני], והרשב"א ז"ל בתשובותיו [ח"א אלף קפ"ה], וכדבריהם משמע שהרבה ראיות הביאו כנגדו כלם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת.
והמין החמישי מצד שאינם בני עדות. הנשים פסולות לעדות דבר תורה. דתנן התם [שבועות ל' ע"א] שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים ואמרינן בגמרא מנא הנ"מ דתנו רבנן ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר. ובירושלמי דיומא פרק שני שעירי [ה"א] יליף לה מגזירה שווה דשני שני דכתיב על פי שנים עדים וכתיב ועמדו שני האנשים והביאו הרא"ש ז"ל בפרק החולץ [יבמות פ"ד סימן ל"א]. והרמב"ם ז"ל כתב בפרק ט' [עדות ה"ב] שהן פסולות מן התורה שנאמר על פי שנים עדים לשון זכר ולא לשון נקבה, וכן כתב בספר מצות גדול [לאוין רי"ד]. ועוד כתב בפרק הנזכר שהטומטום והאנדרוגינוס פסולין לעדות לפי שהן ספק(י) ואין עונשין מן התורה [מן הספק] ואין מוציאין ממון מן הספק. ודברי רבנו ז"ל באנדרוגינוס מפורשים בתוספתא דבכורים [פ"ב ה"ד] דשנינן שם גבי אנדרוגינוס דיש (לו דרכים שוים) [בו דרכים שוה] לנשים ומכללם שפסולין לכל עדות שבתורה [כנשים] וכל שכן בטומטום מהיקישא. והעדות שנשים כשרין להם אין זה מקומן. והגוים פסולין לעדות שרשעים נינהו ולא בני עדות נינהו כלל. ואמרינן בפרק החולץ [יבמות מ"ז ע"א] אין עדות לגוי. ובפרק קמא דגטין [ט' ע"ב] אמרינן דערכאות פסולי דאורייתא נינהו ואין אנו מכשירין אותן אלא משום דינא דמלכותא כדאיתא התם. ובפרק קמא דקמא [י"ד ע"ב] דתנן על פי עדים בני חורין ובני ברית ואמרינן בגמרא בני חורין לאפוקי עבדים דלית להו חייס ובני ברית לאפוקי גויים דלא שייכי במצות. והרמב"ם ז"ל כתב בפרק ט' מהלכות עדות [ה"ד] דפסול עבד משום ועשיתם לו כאשר זמם לאחיו ואם עבד פסול כל שכן גוי. והקטנים פסולים לעדות דכתיב ועמדו שני האנשים ולא קטנים כדאיתא בפרק מי שמת [ב"ב קנ"ה ע"ב] וכבר כתבתי בסמוך דבעדים הכתוב מדבר כדאיתא במסכת שבועות בפרק שבועת העדות [ל' ע"ב]. וכבר כתבתי למעלה שער נפרד לדעת סימני הגדול. והסריס כשר לעדות וכבר כתבתי גם כן סימניו למעלה. ובעדות קרקעות אף על פי שהוא גדול אינו מעיד אלא במטלטלין אבל בקרקעות עד שיהיה בן עשרים. וכן כתב בחקות הדיינין [סימן] כ"ג, והכי איתא בפרק מי שמת [שם]. וכתב הרמב"ם ז"ל שאם הוא גדול והוא בקי בטיב משא ומתן אף על פי שלא הגיע לכלל עשרים עדותו עדות אף בקרקעות. וכתב הרא"ש ז"ל בתשובה [כלל ל"ג סימן ה'] קטן שהגיע לכלל שנים ולא בדקו[הו] אם הביא סימנין והעיד [ו]לאחר זמן בדקוהו ומצאו שהביא סימנין שהוא בחזקת גדול משעה שהוא בן י"ג שנה. כתב הרמב"ם ז"ל פרק י"א מהלכות עדות [ה"י] המוסרין והאפיקורסין והמינין והמשומדים שהם פחותים מן הגוים פסולין לעדות. בפרק יש נוחלין [ב"ב קכ"ח ע"א] מבואר דחרש שוטה וסומא פסולין להעיד. וחרש דווקא שאינו שומע כלל, אבל בעל הטורים [חו"מ סימן ל"ה] מכשיר אפילו אינו שומע כלל. ויראה שעדות שהיא בשמיעה פסול לה ומה שהיא בראיה כשר לה. סומא דוקא בשתי עיניו אבל בעינו אחת כשר כדאיתא בפרק [אחד] דיני ממונות [סנהדרין ל"ד ע"ב] ובפרק בא סימן [נדה מ"ט ע"ב]. כתב הרמב"ם ז"ל [עדות פ"ט ה"י] הפתאים ביותר שאינם מכירין דברים הסותרים זה את זה ולא יבינו ענייני הדבר כדרך שיבינו שאר עם הארץ וכן המבוהלים והנחפזים בדעתם והמשתגעים ביותר הרי כל אלו בכלל השוטים ודבר זה לפי מה שיראה הדיין שאי אפשר לכוין הדעות בכתב עכ"ל. וכל הנזכרים בעינן שיהא תחלתן וסופן בכשרות אבל תחלתן בכשרות וסופן אין בכשרות או תחלתן שלא בכשרות וסופן בכשרות פסולין, וכן היא בפרק יש נוחלין [ב"ב קכ"ח ע"א]. והיכא שהיה רחוק והיה יודע לו עדות ונתקרב שנעשה חתנו לא יחתום לו בשטר ואפילו היתה עדות בקנין. והיכא נמי שהיה יודע לו עדות על פה והוא קרוב והעיד בבית דין ולא קבלוהו ואחר כך נתרחק אם העיד אין מקבלין עדותו דעבידי אינשי לאחזוקי דבוריהו. העטור ז"ל [אות קבלת עדות].
<h2>דף קנה:</h2>
והמין החמישי מצד שאינם בני עדות. הנשים פסולות לעדות דבר תורה. דתנן התם [שבועות ל' ע"א] שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים ואמרינן בגמרא מנא הנ"מ דתנו רבנן ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר. ובירושלמי דיומא פרק שני שעירי [ה"א] יליף לה מגזירה שווה דשני שני דכתיב על פי שנים עדים וכתיב ועמדו שני האנשים והביאו הרא"ש ז"ל בפרק החולץ [יבמות פ"ד סימן ל"א]. והרמב"ם ז"ל כתב בפרק ט' [עדות ה"ב] שהן פסולות מן התורה שנאמר על פי שנים עדים לשון זכר ולא לשון נקבה, וכן כתב בספר מצות גדול [לאוין רי"ד]. ועוד כתב בפרק הנזכר שהטומטום והאנדרוגינוס פסולין לעדות לפי שהן ספק(י) ואין עונשין מן התורה [מן הספק] ואין מוציאין ממון מן הספק. ודברי רבנו ז"ל באנדרוגינוס מפורשים בתוספתא דבכורים [פ"ב ה"ד] דשנינן שם גבי אנדרוגינוס דיש (לו דרכים שוים) [בו דרכים שוה] לנשים ומכללם שפסולין לכל עדות שבתורה [כנשים] וכל שכן בטומטום מהיקישא. והעדות שנשים כשרין להם אין זה מקומן. והגוים פסולין לעדות שרשעים נינהו ולא בני עדות נינהו כלל. ואמרינן בפרק החולץ [יבמות מ"ז ע"א] אין עדות לגוי. ובפרק קמא דגטין [ט' ע"ב] אמרינן דערכאות פסולי דאורייתא נינהו ואין אנו מכשירין אותן אלא משום דינא דמלכותא כדאיתא התם. ובפרק קמא דקמא [י"ד ע"ב] דתנן על פי עדים בני חורין ובני ברית ואמרינן בגמרא בני חורין לאפוקי עבדים דלית להו חייס ובני ברית לאפוקי גויים דלא שייכי במצות. והרמב"ם ז"ל כתב בפרק ט' מהלכות עדות [ה"ד] דפסול עבד משום ועשיתם לו כאשר זמם לאחיו ואם עבד פסול כל שכן גוי. והקטנים פסולים לעדות דכתיב ועמדו שני האנשים ולא קטנים כדאיתא בפרק מי שמת [ב"ב קנ"ה ע"ב] וכבר כתבתי בסמוך דבעדים הכתוב מדבר כדאיתא במסכת שבועות בפרק שבועת העדות [ל' ע"ב]. וכבר כתבתי למעלה שער נפרד לדעת סימני הגדול. והסריס כשר לעדות וכבר כתבתי גם כן סימניו למעלה. ובעדות קרקעות אף על פי שהוא גדול אינו מעיד אלא במטלטלין אבל בקרקעות עד שיהיה בן עשרים. וכן כתב בחקות הדיינין [סימן] כ"ג, והכי איתא בפרק מי שמת [שם]. וכתב הרמב"ם ז"ל שאם הוא גדול והוא בקי בטיב משא ומתן אף על פי שלא הגיע לכלל עשרים עדותו עדות אף בקרקעות. וכתב הרא"ש ז"ל בתשובה [כלל ל"ג סימן ה'] קטן שהגיע לכלל שנים ולא בדקו[הו] אם הביא סימנין והעיד [ו]לאחר זמן בדקוהו ומצאו שהביא סימנין שהוא בחזקת גדול משעה שהוא בן י"ג שנה. כתב הרמב"ם ז"ל פרק י"א מהלכות עדות [ה"י] המוסרין והאפיקורסין והמינין והמשומדים שהם פחותים מן הגוים פסולין לעדות. בפרק יש נוחלין [ב"ב קכ"ח ע"א] מבואר דחרש שוטה וסומא פסולין להעיד. וחרש דווקא שאינו שומע כלל, אבל בעל הטורים [חו"מ סימן ל"ה] מכשיר אפילו אינו שומע כלל. ויראה שעדות שהיא בשמיעה פסול לה ומה שהיא בראיה כשר לה. סומא דוקא בשתי עיניו אבל בעינו אחת כשר כדאיתא בפרק [אחד] דיני ממונות [סנהדרין ל"ד ע"ב] ובפרק בא סימן [נדה מ"ט ע"ב]. כתב הרמב"ם ז"ל [עדות פ"ט ה"י] הפתאים ביותר שאינם מכירין דברים הסותרים זה את זה ולא יבינו ענייני הדבר כדרך שיבינו שאר עם הארץ וכן המבוהלים והנחפזים בדעתם והמשתגעים ביותר הרי כל אלו בכלל השוטים ודבר זה לפי מה שיראה הדיין שאי אפשר לכוין הדעות בכתב עכ"ל. וכל הנזכרים בעינן שיהא תחלתן וסופן בכשרות אבל תחלתן בכשרות וסופן אין בכשרות או תחלתן שלא בכשרות וסופן בכשרות פסולין, וכן היא בפרק יש נוחלין [ב"ב קכ"ח ע"א]. והיכא שהיה רחוק והיה יודע לו עדות ונתקרב שנעשה חתנו לא יחתום לו בשטר ואפילו היתה עדות בקנין. והיכא נמי שהיה יודע לו עדות על פה והוא קרוב והעיד בבית דין ולא קבלוהו ואחר כך נתרחק אם העיד אין מקבלין עדותו דעבידי אינשי לאחזוקי דבוריהו. העטור ז"ל [אות קבלת עדות].
<h2>דף קנט.</h2>
[סנהדרין כ"ז ע"א] משומד אוכל נבלות לתאבון דברי הכל פסול. להכעיס אביי אמר פסול, ורבא אמר כשר. והלכתא כותיה דאביי דהיינו מ"ם דיע"ל קג"ם. (פירוש יע"ל קג"ם. יאוש שלא מדעת, עד זומם, לחי העומד מאליו, קידושין שלא נמסרו לביאה, גלוי דעת בגטין, משומד אוכל נבלות להכעיס, כל זה מבואר בסנהדרין פרק זה בורר דף כ"ז ברש"י ז"ל). אתמר עד זומם אביי אמר למפרע הוא נפסל ורבא אמר מכאן ולהבא הוא נפסל, אביי אמר למפרע הוא נפסל מעידנא דאסהיד הוה ליה רשע והתורה אמרה אל תשת (רשע עד) [ידך עם רשע] והלכתא כותיה דאביי ועד זומם פסול לכל התורה כולה כרבי מאיר וכן פסק ריא"ף ז"ל [פ"ג סימן תתקצ"ח]. ובירושלמי [סנהדרין פ"ז ה"ג] משמע (בעדות) [דעדות] של הזמה אינה אלא על פה וכגון שהעידו בבית דין בעשרה בניסן והוזמו בעשרה באייר כל עדות שהעידו מי' בניסן עד י' באייר אינה עדות וזהו למפרע, אבל אם העדות היא בשטר אינם נפסלין אלא מעת שהעידו בבית דין, שאפשר שאחרו החתימה אלא אם כן אמרו הם שחתמו בשטר מיום הזמן שכתבו בשטר או שראו אותם עדים ביום שחתמו בשטר וכמו שהאריך הריא"ף ז"ל בפרק מרובה [ב"ק ע"ב ע"ב], וכן כתב בעל העטור ז"ל. ורש"י ז"ל כתב במסכת סנהדרין דבעדות בשטר היא. וכבר דחו דבריו המפרשים בפרק מרובה [שם], ואף הריא"ף ז"ל דחה דברי קצת הגאונים שכתבו כך, וכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות עדות בפרק י' [ה"ד] וכן עד זומם אף על פי שהוזם בעדות ממון ושלם הרי זה פסול מן התורה לכל העדיות ומאימתי הוא נפסל מעת שהעיד בבית דין אף על פי שלא הוזם על אותו עדות אלא אחר כמה ימים. ובפרק מי בבבא בתרא [קנ"ט ע"א] אמרינן היה יודע לו עדות עד שלא נעשה גזלן ונעשה גזלן הוא אינו מעיד על כתב ידו אבל אחרים מעידים, ופי' שחתם בשטר קודם שנעשה גזלן ואחר כך נעשה גזלן ורצו לקיים את השטר הוא אינו מעיד שהוא כתב ידו אבל אחרים מעידי' עליו, וכתב רי"ף ז"ל בשמייהו דרבואתא דוקא בשנתקיים זה השטר בבית דין קודם שנעשה גזלן, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ד מהלכות עדות [ה"ה], והטעם הוא שכיון שנעשה גזלן אנו חושבים שחתם בו עתה והעיד בשקר.
והדרך לידע אי זהו ראשון ואי זהו שני האחין זה לזה ראשון וכן מוכ(י)ח בירושלמי ובניהם שני ובני בניהם שלישי. והאב עם בנו ראשון ועם בן בנו ראשון בשני ועם בן בן בנו ראשון בשלישי (ובדרך) [וכדרך] שאנו מונין בזכרים אנו מונין בנקבות. והבעל (באשתו) [כאשתו] אם ראשונה ראשון ואם שניה שני. ואם הם תרי הבעל באשתו כל ששתי הנשים שניות כשרים. וזה מוסכם מהכל זולתי מהריא"ף ז"ל כפי נסחאותיו הנמצאות בקצת הלכותיו, ואף על פי שלא (כתבן) [כתב זה] בתשובותיו [סימן קע"ד] דתרי הבעל כאשתו לא אמרינן. ואם הם בעלי שתי אחיות דהיינו גיס או שלקח זה האם וזה הבת דהיינו ראשון בראשון לכו"ע פסולין דחד הבעל (באשתו) [כאשתו] אמרינן. אלא שמקצת הגאונים ז"ל כתבו בפרק זה בורר דבעלי קרובות פסולין להעיד זה לזה אבל להעיד לאחרים כשרים מה שאין כן בשאר קרובים. ולא נתחוורה לי דעתם שהרי ההיא מתנתה דהוו חתימי עלה תרי גיסי ופסלה רב יוסף כדאיתא בפרק זה בורר [סנהדרין כ"ח ע"ב]. ואם האחד נשוי ראשונה והאחר השניה, בזה נחלקו אבות העולם. שהרבה מכשירים והרשב"א והרא"ש ז"ל מכללם. ולפי בעלי הדעת הזו כל בעלי שתי קרובות כשרים לעדות זולתי בעלי שתי אחיות ובעלי האם ובתה, והרבה פוסלים והרמב"ם ז"ל [עדות פי"ג ה"ז] מכללם והדברים בזה עתיקים. ודרכי הראיות והמשא והמתן אצל המתחילים מהבין עמוקים והכללים שכתבתי בזה מספיקים. ועל כן ראוי לישמר מזה וליזהר הרבה בעדות גטין וקדושין כדי שלא נצטרך להכניס ראשינו בין הררים גדולים ואם נפל דבר כזה בגטין וקדושין צריך להחמיר בו, ובדיני ממונות ראוי לעשות כפסק הרמב"ם ז"ל שעל פיו נהגו לדון בכל אלו הארצות. וארוס אינו מעיד לארוסתו אף על פי שאשתו ארוסה לא אונן ולא מטמא לה ולא יורשה הכא משום אקרובי דעתא הוא ופסול. ובתשובה לריא"ף ז"ל [סימן כ"ט] דוקא לה אבל לקרוביה כשר, וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ג מהלכות עדות [הי"ד]. ואחי האח מן האם כשרים לעדות כגון רחל שנשאת ליוסף וילדה ממנו ראובן והיה ליוסף בן מאשה אחרת והוא מנשה ומת יוסף ונשאית לשמעון וילדה ממנו יהודה הרי מנשה ויהודה מעידים זה לזה. ואבי חתן ואבי כלה אמר רב חסדא דכשרים לעדות. וקרוב ונתרחק אין הלכה כרבי יהודה וכשר הוא לעדות. ובפרק יש נוחלין [ב"ב קכ"ח ע"א] היה יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו פסול, היה יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו ומתה בתו כשר, זה הכלל כל שתחלתו וסופו בכשרות כשר. ובפרק מי שמת [ב"ב קנ"ט ע"א] היה יודע לו עדות עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו הוא אינו מעיד על כתב ידו אבל אחרים מעידים, וזה אף על פי שלא הוחזק כתב ידו קודם שנעשה חתנו, וכן מוכח התם וכן כתב הרמב"ם ז"ל [עדות פי"א ה"ה]. והאוהב והשונא כשרים כחכמים במתניתין [סנהדרין כ"ז ע"ב] שפסולי קורבא אינו אלא מגזרת מלך כדאמרינן בפרק מי בבתרא [שם] שהרי משה ואהרן פסולים זה עם זה. וגרים כשרים לעדות ואין ביניהם פסול קורבא, שני תאומים שנתגיירו כשרים זה על זה כדאיתא בפרק ב' ביבמות [כ"ב ע"א] ולא חיישינן לחרבה דעדות לבית דין מסורה. ובקיום שטרות מעיד קרוב על כתב ידי קרובו כדאיתא בפרק ב' דכתובות [כ"ח ע"א] משום דקיום שטרות דרבנן דמן התורה העדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותם בבית דין דמי כדאיתא התם ובפ"ק דגיטין [ג' ע"א]. וגם בפסולי קורבא כתב הרמב"ם ז"ל [עדות פי"ג ה"א] שכל שהם מצד האם הם מדרבנן. והרבה להשיב עליו אבי זקני הרמב"ן ז"ל בספר המצות שלו [שורש שני], והרשב"א ז"ל בתשובותיו [ח"א אלף קפ"ה], וכדבריהם משמע שהרבה ראיות הביאו כנגדו כלם נכוחים למבין וישרים למוצאי דעת.
